<h1>צרור החיים הדרך הששי סימן ט'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ויש מקומות אשר לא יגיע אליהם לולב ומיניו. וכתב הראב"ד ז"ל כי נקרא מקום כזה שעת הדחק, וכשם שאמרו בגמרא במקום הדחק נוטלין לולבים יבשים לזכרון כדי שלא תשכח תורת לולב, הכי נמי אם לא היו כל ארבעה מינין אלא לולב לבדו, אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על לולב לבדו, מכל מקום נוטלין אותו לזכרון. ואין להקשות לסברא זו מה שאמרו לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רמון, משום דזמנין דאיכא אתרוג ואתי למסרך. דשאני התם דכתיב פרי עץ הדר ולא כתיב אתרוג בפירוש, איכא חששא שמא יאמר אף זה הדר ואתי לסרוכי, אבל הכא ליכא למימר דזימנין דימצא לולב ואתרוג ולא יטול אלא [לולב], דארבעה מינין כתיבי בהדי הדדי ויודע שאין יוצא ידי חובתו לגמרי אלא בכולן. ולא תקשי לך א"כ בשעת הדחק נמי למה יטול יבש ניחוש שמא ימצא לח ויטול יבש, זה אין לחוש דלא שביק איניש לח ויטול יבש.
<h2>דף לז.</h2>
ויטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל. ואם לקחו בסודרו שפיר דמי, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ועל זה נהגו שנותנין הלולב בעודו באגודו בכלי עץ המצויירין ונאים ואוחזים באותו עץ הנתון בו הלולב דכל זה הדור מצוה הוא, אבל נתנו בכלי שאינו הדר לא יצא ידי חובתו. וראיתי בתוספות שאם אדם כורך בידו בגד כגון אלו בתי ידים, שאין לו ליקח הלולב. דכי שרינן הכא לקיחה על ידי דבר אחר, דוקא כשהוא כרוך בלולב שמחזיק הלולב, אבל לכרוך ידו בסודר וליקח הלולב, לא יצא ידי חובתו. וראייתו מההוא כהן דהוי כריך ידיה בשיראי בשעת שחיטה וקצצו ידיה (פסחים נ"ז, א'). ופרש"י ז"ל משום שהי' עושה חציצה וכת' (ויקרא ד') ולקח הכהן דבעי לקיחה בידו של כהן, והכא נמי כתיב (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם, דבעי לקיחה ביד האדם (ממש) [נמי], אלא כי הכהן היה כורך השיראין [בידו] ועל זה היה חציצה. וגבי לולב שאמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה שכורך הסודר בלולב להחזיק הלולב. נמצא כי מה שאמרו לא לינקוט איניש לולבא בסודרא ושריה רבא, היינו בסודר כרוך בלולב.
<h2>דף לז:</h2>
והאיטר נוטל הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, דומיא דתפלין. ויש דוחין ואומרין שנוטלו כדרך כל אדם, וגבי תפילין גזירת הכתוב דכתיב (דברים ו') ידכה יד כהה (מנחות ל"ז, א') כי ביד החלושה שלו יש להניח תפלין, אבל בשאר הענינים יעשה כדרך כל אדם. ומסייעין [עוד] לסברא זו דלקיחה דלולב בימין מדרבנן [הוא] דמן התורה כל לקיחה [הוי שמה לקיחה], והילכך יטלנו כדרך העולם. וכיצד יטול האדם הלולב, אם השדרה לפניו ופני הלולב נגד הכותל, או פני הלולב לפניו והשדרה נגד הכותל. יש שהיו נוטלין שדרת הלולב לפני האדם כדי שיהא פני הלולב לפני השכינה. ומורי הרשב"א ז"ל היה נוהג כי פני הלולב נגד פני האתרוג, כי נמצא שדרו של לולב נגד ימין. ופני הלולב פונים לשמאל, והאתרוג פונה לפני הלולב. ונמצא כי פני האדם ופני הלולב לפני השכינה. ומנהג כשר הוא.
כיצד יטלנו אמרו מוליך ומביא מעלה ומוריד. והפי' הנכון שיוליכנו למזרח ואחר הולכה זו ינענע ראש הלולב ג' פעמים שנקראות הולכות והובאות קטנות. ויחזור ויביאנו אצלו לצד מערב וינענע ג"כ ברוח זה ג' פעמים. ויחזור ויעלהו למעלה וינענע שם ג' פעמים. ויחזור ויורידהו למטה וינענע ג' פעמים. כי הנענועים (כמנין זה אלי) בלי הולכה והובאה ועלייה וירידה, ונמצא כי הנענועין כמנין זה אלי, וכן מפורש בירושלמי (עי' סוכה ג', ו'). ויש שהיו עושין כן לצד דרום ולצד צפון. וסימנם חי העולמים. וסיועם ממה שאמרו מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו. ואינה ראיה דהתם הוא כמו שאמרו גבי אחד (ברכות י"ג, ב') כדי שתמליכוהו לארבע רוחות שלו, שהוא במחשבת הלב, [כך מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו במחשבת הלב]. וה"ר יצחק ז"ל נרבוני כן כתב, ואמר כי העושה לארבע [רוחות] אינו נכון אבל רז"ל [נ"א רבותי] היו עושין לארבע רוחות. ויש שהיו מחברין הלולב באתרוג בשעת הנטילה. ושמעתי כי דעת הר"מ ב"ן ז"ל כי בשעת הברכה יש לו לחברם, אבל בשעת הנענועות לא יהו מחוברים. וטעמו ז"ל כי הנענועות הוא סימן השפעה כמו (ברכות ז', א') נענע לי בראשו. והאתרוג הוא המקבל השפע. ואחר נטילת הלולב גומרין את ההלל. ומנענעין בהודו לה' תחלה וסוף, ושל סוף, הוא הודו שגבי אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח אלי אתה ואודך אלהי ארוממך הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ובאנא ה' הושיעה נא, שתי פעמים, אבל באנא ה' הצליחה נא אין מנענעין. ובספר הדרש כתבתי הכונה. כל היום כשר לנטילת לולב. אבל בלילה אין נוטלין אותו, דביום כתיב.
<h2>דף לט.</h2>
למחרת הולך לבית הכנסת. מה יעשה, אם יוליכנו בידו כדרכו או יברך עליו, מפני שאמרו על לולב (סוכה מ"ב, א') מדאגבהה נפק ביה, ואם יוליכנו כדרכו נמצא שיצא כבר ולא בירך. ובעבור זה היו מהגדולים מהפכין אותו, וההפוך היו עושין בשני ענינים. יש שהיו מהפכין אותו והיו נוטלין האתרוג בימין ולולב בשמאל והולכין לבית הכנסת, ויש שהיו מהפכין עקר הלולב למעלה והראש למטה. ובשעת נטילה היו מברכין קודם ואחר כן נוטלין אותו כדרכו והיו מקיימין כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ואומרים שאם יהיו נוטלין אותו כדרכו מקודם, כבר יצא בו, דמדאגבהה נפק ביה ונמצא שיצא בו קודם הברכה, והברכה לא היתה קודם לעשייתה. והנכון דרך הר"מ ב"ן ז"ל, כי אמר שיוליכנו כדרכו עד שעת נטילת לולב, ויברך עליו אחר אשר יטלנו בידו ולא קודם שיטלנו, דשמא יברך ולא יטלנו, דכל זמן שהוא עוסק במצוה [שפיר] קרינן עובר לעשייתן, כי מה שאמרו מברך עליהם עובר לעשייתן, למעט אחר עשייתן, שאינו עוסק בהם. וכן דעת רת"ם. ואמ' שאם יאחזנו בשמאל נפיק מיניה חורבה שיהו סבורים דמצוה הכי איתא.
<h2>דף מא.</h2>
מצות הלולב שניטל ביום הראשון של חג בלבד, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ואפי' בשבת. ובמקדש לבדו היו נוטלין אותו שבעה, דכתיב ושמחתם לפני ה' (אלהים) אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג). משחרב בית המקדש התקינו שיהא הלולב ניטל בכל מקום שבעה, זכר למקדש. ומברכין בכל יום על הלולב, שמצות סופרים היא ומברכין עליה.
<h2>דף מא:</h2>
ונהגו הקהלות שקונין לולב לכל הקהל, וכל הרוצה לצאת בו יוצא. וכמה כתבו בענין זה עד שאמרו שצריך שיתן כל אחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר. אבל מורי הרשב"א ז"ל כתב דכשקונין כל הקהל בדעתם יש שנותנין כל אחד חלקו לחבירו ע"מ להחזיר, ואין צורך עתה לאמרו כל אחד לחבירו. והנותן לולב לחבירו צריך שיתננו ויאמר, הריני נותן לך הלולב זה במתנה על מנת להחזיר, ואם לא נתנו לו בענין זה אינו יוצא ידי חובה בי"ט ראשון דבעינן לכם, משלכם. ואם לא החזירו ג"כ לא יצא ידי חובתו. אבל בי"ט שני יוצא בשאול כפי מה שכתבתי למעלה.
<h2>דף מב.</h2>
למחרת הולך לבית הכנסת. מה יעשה, אם יוליכנו בידו כדרכו או יברך עליו, מפני שאמרו על לולב (סוכה מ"ב, א') מדאגבהה נפק ביה, ואם יוליכנו כדרכו נמצא שיצא כבר ולא בירך. ובעבור זה היו מהגדולים מהפכין אותו, וההפוך היו עושין בשני ענינים. יש שהיו מהפכין אותו והיו נוטלין האתרוג בימין ולולב בשמאל והולכין לבית הכנסת, ויש שהיו מהפכין עקר הלולב למעלה והראש למטה. ובשעת נטילה היו מברכין קודם ואחר כן נוטלין אותו כדרכו והיו מקיימין כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ואומרים שאם יהיו נוטלין אותו כדרכו מקודם, כבר יצא בו, דמדאגבהה נפק ביה ונמצא שיצא בו קודם הברכה, והברכה לא היתה קודם לעשייתה. והנכון דרך הר"מ ב"ן ז"ל, כי אמר שיוליכנו כדרכו עד שעת נטילת לולב, ויברך עליו אחר אשר יטלנו בידו ולא קודם שיטלנו, דשמא יברך ולא יטלנו, דכל זמן שהוא עוסק במצוה [שפיר] קרינן עובר לעשייתן, כי מה שאמרו מברך עליהם עובר לעשייתן, למעט אחר עשייתן, שאינו עוסק בהם. וכן דעת רת"ם. ואמ' שאם יאחזנו בשמאל נפיק מיניה חורבה שיהו סבורים דמצוה הכי איתא.
<h2>דף מג.</h2>
ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול הלולב בשבת אפילו ביום הראשון. ואע"פ שעכשיו יודעים כל העולם חשבון החדש, עקר האיסור גזרה שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. והטעם כי בזמן המקדש אפי' בגבולין היה ניטל הלולב בשבת ולא היו גוזרין שמא יעבירנו, וגבי שופר לא היו תוקעין בשבת שמא יעבירנו. משום כי הלולב בנטילתו אין בו חכמה ואין חששא שמא יעבירנו להראות לחכם שילמדנו, אבל שופר חכמה היא ואין הכל בקיאין בו, ומשום הכי גזרו שמא יטלנו ויעבירנו להביאו לחכם. [ומה] שהתירו שופר בשבת במקום שיש ב"ד מומחה, משום דמצות שופר זכירה שבין ישראל לאביהם שבשמים ולא רצו לבטלו לגמרי. נמצא מנהג העולם ליטול הלולב שבעה, ואין נוטלין אותו בשבת.
<h2>דף מד:</h2>
הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, [ואין אדם יוצא בערבה שבלולב]. ושיעורה אפילו עלה אחת בבד אחד. ובזמן הזה מכיון שאינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום שביעי בלבד. ונוטלין בד אחד או בדין הרבה. וחובטין בה בקרקע או על הכלי פעמים או [שלש בלא ברכה], כדאמרינן חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. ומכאן שאין מברכין על המנהג.
<h2>דף מה.</h2>
ענין ההקפה. בכל יום נהגו להקיף התיבה. ומעלין בתוכה ספר תורה ומקיפין פעם אחת בכל יום, וזה זכר למה שהיו מקיפין המזבח בכל יום בזמן המקדש פעם אחת. וביום שביעי היו מקיפין שבע פעמים [המזבח], וכן מקיפין עכשיו ביום השביעי שבעה פעמים, והיו אומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. והענין גדול, רומז להיקף העולמים. ועכשיו אין מקיפין ביום השבת. וגם יש מן הגאונים ז"ל שהיו אוסרים לומר הושענות של פיוט בשבת, שלא יאמרו התינוקות שהוא חול, וכדרך שראו שמקיפין בחול וקורין הושענות.
<h2>דף מו.</h2>
וברכת הלולב אקב"ו על נטילת לולב, ואומר זמן. וכן ביום שני חוזר ואומר זמן, שספק יום ראשון הוא. וכן דעת מורי ה"ר שלמה ז"ל וכן נהגו.
<h2>דף מו:</h2>
נהגו מקצת בני אדם ביום שביעי שהוא יום ערבה כי אחר שיוצאין מבית הכנסת שאוכלין האתרוג ומפזרים מיני הלולב והאתרוג. (ויש) [וזה] טעות הוא, כי מוקצה הוא לאותו היום, ושמא יבואו אורחין ויטלו הלולב. ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים אע"פ שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג אסור בשמיני, כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי. הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד ואחד יוצא בו יומו ואוכלה למחר. כן כתב הר"מ ב"מ ז"ל. וכתב מורי ה"ר פרץ ז"ל כי מה שנהגו העולם כשחל תשיעי של חג בערב שבת שאין מסתפקין מפירות של סוכה בשבת שהוא יום העשירי, הטעם משום הכנה, דהואיל ובערב שבת לא היו מותרין משום שהוא יום תשיעי והוא י"ט והוא מוקצה, אם [היה] נאכל בשבת הוי כעין נולד, כיון (שהדחיות באו לו עתה ולא באו) [שהראות בא לו עתה ולא בא] ביום טוב והוי כמכין מי"ט לשבת. ומטעם זה היה אוסר כשחל שמחת תורה אחר השבת לאכול האתרוג ביום שמחת תורה, דהואיל דבשבת שהוא ערב שמחת תורה היה אסור משום שהוא יום שמיני, אם היה אוכלו ביום שמחת תורה הוי כמכין שבת לי"ט.
<h2>דף מז.</h2>
ויום שמיני חג עצרת יתבינן בסוכה, ברוכי לא מברכינן. דאי מברכינן הא עבדי ליה חולו של חג. אבל בלא ברכה יתבי' מידי דהוה דיושב בסוכה כל השנה בעבור הצל. ואומרים שהחיינו דרגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב.
ולמה נהגו גבי סוכה שיושבין בה יום שמיני חג עצרת משום ספק שביעי, וביום שמיני חג עצרת אין נוטלין לולב בלא ברכה. ויש תשובה לזה, דנטילת לולב בשאר הימים מדרבנן הוי, אבל סוכה שבעה מדאורייתא. ועוד, כי בסוכה לא עבדינן מעשה אלא יושבין בסוכה, וכן אדם יושב בסוכה בחול, אבל אם נוטלין לולב אפילו בלא ברכה הנה שעושין אותו חול המועד ולא י"ט.
<h2>דף נה.</h2>
ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. וסדר קריאת התורה בימי חג הסכות יש בו מחלוקת. כי הגאונים כתבו כי ביום הראשון ושני שהם שני ימים טובים לכולי עלמא קורא ובחמשה עשר וביום הראשון. וביום השלישי שהוא חולו של מועד, קורא וביום השני עם הכהן וביום השלישי עם הלוי, וחוזר וקורא וביום השלישי עם הישראל, וקורא וביום השני וביום השלישי עם הרביעי. וכן בכל יום קורא כסדר הזה, והספק שהוא הב' ימים קורא עם הרביעי. וכן נהגו ברוב המקומות. אכן דעת רש"י ז"ל שקורא עם הכהן ביום השני ועם הלוי ביום השלישי ועם הישראל ביום הרביעי ועם הרביעי ביום השני וביום השלישי. והכל כפי מנהג המקומות.
